הגל הקוריאני: איך הקולנוע הקוריאני כבש את העולם

בשנים האחרונות קרה משהו יוצא דופן: הקולנוע הקוריאני חדל להיות נחלת חובבי הסרטים האנינים והפך לתופעת תרבות עולמית. כשהסרט “פרזיטים” של הבמאי בונג ג’ун-הו (Bong Joon-ho) זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר — הפעם הראשונה שסרט לא דובר אנגלית עשה זאת — היה זה רגע שסימן את בשלותו של גל שהתפתח כבר שנים. אבל כדי להבין למה הקולנוע הקוריאני מסקרן כל כך, צריך להסתכל הרבה מעבר לפרס יחיד.

למה הקולנוע הקוריאני כובש את העולם?

התשובה הקצרה: כי הוא מסרב לשחק לפי הכללים. במקום להיצמד לז’אנר אחד, יוצרים קוריאנים ממזגים בתוך אותו סרט קומדיה, אימה, מלודרמה ומתח פוליטי — לעיתים בתוך אותה סצנה. “פרזיטים” מתחיל כקומדיה חברתית ומסתיים כטרגדיה עקובה מדם, והמעבר הזה, שבקולנוע הוליוודי היה נחשב לפגם, הוא בדיוק מקור העוצמה שלו.

מעבר לזה, הקולנוע הקוריאני נושא בתוכו ביקורת חברתית חדה. פערי המעמדות, לחץ ההישגיות, שרידי הדיקטטורה והקפיטליזם המשולח — כל אלה חוזרים שוב ושוב כנושאים, גם בסרטים שנראים על פני השטח כבידור טהור.

מי הם היוצרים שמאחורי המהפכה

בראש החבורה עומד בונג ג’ун-הו, שכבר לפני “פרזיטים” יצר יצירות מופת כמו “אמא” ו”רכבת ההרס” (Snowpiercer). לצידו בולט פאק צ’אן-ווק, אמן המתח והנקמה שסרטו “אולדבוי” הפך לקאלט עולמי, ואשר סרטו “החלטה לעזוב” זכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן.

דור צעיר יותר של יוצרים ממשיך לדחוף את הגבולות, ותעשיית הטלוויזיה הקוריאנית — שהצמיחה את התופעה “משחק הדיונון” — הפכה את המדינה למעבדה יצירתית שכל אולפן מערבי לומד ממנה.

התמיכה שמאחורי הקלעים

חלק מהסיפור הוא כלכלי-תרבותי: מאז שנות התשעים השקיעה קוריאה הדרומית באופן שיטתי בתעשיית התרבות שלה, מתוך תפיסה שהיצוא התרבותי הוא נכס לאומי. התוצאה היא תשתית של אולפנים, בתי ספר לקולנוע וכספי מימון שאיפשרו לכישרון המקומי לפרוח.

חמישה סרטים קוריאנים שכדאי להכיר

הסרט	במאי	ז’אנר	למה לראות
פרזיטים	בונג ג’ун-הו	מותחן חברתי	נקודת הפתיחה המושלמת
אולדבוי	פאק צ’אן-ווק	נקמה ומתח	קלאסיקת קאלט
רכבת לבוסאן	יאון סאנג-הו	אימה/זומבים	מפחיד ומרגש כאחד
שורף	לי צ’אנג-דונג	דרמה פסיכולוגית	לאניני טעם
אמא	בונג ג’ун-הו	מותחן	משחק בלתי נשכח

מה זה אומר לצופה הישראלי?

עד לפני עשור, סרט קוריאני היה משהו שרואים בסינמטק או בפסטיבל. היום, בזכות פלטפורמות הסטרימינג, הקולנוע הקוריאני נגיש בלחיצת כפתור, וכתוביות כבר אינן מחסום. הקהל הישראלי, שגדל על מלודרמות, על הומור שחור ועל רגישות לפערים חברתיים, מוצא בקולנוע הקוריאני הד מפתיע לרגישויות מוכרות.

מעניין גם להשוות: כמו הקולנוע הישראלי, גם הקוריאני צמח מתוך חברה קטנה, מתוחה, עמוסת היסטוריה טעונה — ומצא דרך להפוך את המתח הזה לאמנות שמדברת אל העולם כולו. אולי דווקא בזה טמון הלקח החשוב ביותר.

לאן זה הולך מכאן

הגל הקוריאני רחוק מלהיאלם. אולפנים מערביים מגייסים יוצרים קוריאנים, שחקנים כמו לי ג’ונג-ג’ה הפכו לכוכבים גלובליים, והדור הבא של הבמאים כבר מתדפק על דלתות הפסטיבלים הגדולים. אם יש מסקנה אחת — היא שהמרכז של הקולנוע העולמי כבר אינו רק בהוליווד.