חזרת סרט הביניים: הדרמה למבוגרים שבה למסך

יש רגע קטן בכל שנת קולנוע שבו מתברר שמשהו זז. אחרי עשור שבו נדמה היה שכל מה שמגיע למסך הגדול הוא סרט־על עם גיבור במדים או המשך מספר שבע לזיכיון עייף, סרט הביניים חוזר לחיינו. מדובר בדרמה למבוגרים בתקציב בינוני — לא ענק־תקציב ולא סרט אמן זעיר — שמעמידה במרכז דמויות, דיאלוג ורגש אנושי במקום פיצוצים. וזו, ללא ספק, אחת הבשורות המשמחות של הקולנוע העכשווי.

מה זה בעצם סרט הביניים?

סרט הביניים הוא בדיוק מה שהוא נשמע: היצור שנעלם מהאמצע. מצד אחד עומדים סרטי־העל בתקציבי מאות מיליונים, ומצד שני הסרט העצמאי הקטנטן שמצולם בכמה מאות אלפים. באמצע שכן פעם רוב הקולנוע שאהבנו — דרמות, מותחנים, קומדיות רומנטיות וסרטי מבוגרים חכמים בתקציב של עשרות מיליונים בלבד.

בשנות התשעים ותחילת שנות האלפיים זה היה לחם החוק של האולפנים. אלא שבעשור השני של המאה שינו החישובים הכלכליים את התמונה: האולפנים העדיפו להמר על זיכיונות בטוחים, וסרט הביניים נדחק החוצה. כעת, כך נראה, המטוטלת חוזרת.

למה דווקא עכשיו חוזר סרט הביניים?

כמה כוחות פועלים כאן במקביל. ראשית, עייפות הקהל. אחרי אינספור סרטי גיבורי־על, חלק ניכר מהצופים מחפש סיפורים שמדברים אל החיים עצמם ולא אל היקום המורחב. שנית, עלייתן של חברות הפקה והפצה כמו איי־24 (A24), שהפכו את הדרמה למבוגרים למותג נחשק, כמעט אופנתי, בקרב צופים צעירים.

גם הסטרימינג שיחק תפקיד כפול. מצד אחד הוא רוקן את בתי הקולנוע מסרטים כאלה; מצד שני הוא הוכיח שיש להם קהל עצום, ופתאום מפיקים הבינו שדרמה חכמה עם שחקנים מוכרים היא נכס ולא נטל. במאים כמו גרטה גרוויג, סופיה קופולה ופול תומאס אנדרסון ממשיכים להוכיח שאפשר לעשות קולנוע מבוגר בלי לוותר על קהל.

הפסטיבלים כמנוע

הבמה הטבעית של סרט הביניים היא הפסטיבלים הגדולים. פסטיבל קאן, פסטיבל ונציה ופסטיבל ברלין הפכו למקפצה שממנה יוצאים הסרטים האלה אל עונת הפרסים ואל תודעת הקהל. סרט שזוכה לתשואות בקאן במאי מגיע לעיתים קרובות לסינמטק תל אביב או ירושלים כבר בסתיו, ומשם אל שיחות הצהריים של חובבי הקולנוע.

איפה פוגשים את זה בישראל?

הקהל הישראלי הוא קרקע פורייה במיוחד לסרטי ביניים. רשת הסינמטקים — בתל אביב, בירושלים ובחיפה — מזמן הפכה לבית של הדרמה האיכותית, ופסטיבלים מקומיים כמו פסטיבל הקולנוע בירושלים ופסטיבל דוקאביב מזרימים כותרים כאלה בקצב קבוע. גם הקולנוע הישראלי עצמו הוא, במידה רבה, קולנוע ביניים במהותו: דרמות אנושיות בתקציב מדוד שכובשות פרסים בחו”ל.

מאפיין	סרט־על	סרט הביניים	סרט אמן
תקציב	מאות מיליונים	עשרות מיליונים	מאות אלפים
מוקד	ראווה ואפקטים	דמות וסיפור	ניסוי צורני
קהל יעד	המוני	מבוגר ורחב	נישתי
במה בישראל	רשתות הקולנוע	סינמטק ורשתות	סינמטק ופסטיבלים

מה מחפשים בסרט ביניים טוב?

היופי בסרט הביניים הוא שהוא לא מתחבא מאחורי אפקטים. כשאין לך מפלצת בגובה בניין, אתה נאלץ להישען על תסריט, על משחק ועל בימוי. הנה כמה סימנים לסרט ביניים מוצלח:

• תסריט מהודק שמעמיד דילמה אנושית ברורה במרכז.
• משחק שנושא את הסרט — לרוב הרכב שחקנים מדויק ולא בהכרח כוכבי־על.
• בימוי מרוסן שסומך על הצופה ולא לועס עבורו כל רגש.
• נושא שמהדהד אל המציאות שמחוץ לאולם.

האם זו מגמה שתישאר?

קשה לחזות את עתיד הקולנוע, אבל הסימנים מעודדים. יותר ויותר במאים צעירים בוחרים במודע במסלול הביניים, יותר מפיצים מזהים בו הזדמנות מסחרית, והקהל — לפחות זה שמחפש יותר מבידור חד־פעמי — מצביע בכרטיסים. סרט הביניים אולי לעולם לא יחזור לשלוט באולפנים כפי ששלט בעבר, אבל נראה שהוא כאן כדי להישאר, ולוּ כמרחב היצירתי החשוב ביותר בקולנוע העכשווי.

בשורה התחתונה, אם נמאס לכם מהיקומים המורחבים, כדאי לשים לב ללוח ההקרנות של הסינמטק הקרוב. שם, בין הדרמות השקטות והמותחנים החכמים, מסתתר הקולנוע שגורם לנו לצאת מהאולם וממשיך להעסיק אותנו עוד ימים.