תערוכות אימרסיביות: כשהאמנות עוטפת אותך

האם ניתן להיכנס פיזית לתוך ציור? מהפכת התערוכות האימרסיביות עונה על כך בהחלטיות: במקום לעמוד מול מסגרת על קיר לבן, הצופה נכנס לחלל אפל שבו יצירותיו של הצייר מוקרנות בענק על כל המשטחים — קירות, רצפה ותקרה — בליווי פסקול עוטף. זו אינה עוד תערוכה, אלא חוויה רב-חושית שהפכה בשנים האחרונות לאחת המגמות החמות בעולם התרבות, ומושכת קהלים חדשים שמעולם לא דרכו במוזיאון.

מה הן בעצם תערוכות אימרסיביות?

המונח “אימרסיבי” (immersive) מתאר חוויה שבה המבקר טובל בתוך המדיום במקום לצפות בו מבחוץ. במקרה של אמנות, מדובר בהקרנת וידאו בהיקף של 360 מעלות, לרוב באמצעות עשרות מקרנים בעוצמה גבוהה, שמפרקים יצירות מוכרות לפרטים, מזיזים אותן, מגדילים משיכת מכחול לגובה של קומה שלמה ומלווים אותן במוזיקה קלאסית או אלקטרונית.

הפריצה הגדולה הגיעה עם ההפקות סביב יצירתו של וינסנט ואן גוך. “ואן גוך האימרסיבי”, על גרסאותיו השונות, הוצג בערים רבות בעולם וזכה להצלחה מסחרית אדירה. בעקבותיו הגיעו הפקות המוקדשות לגוסטב קלימט, קלוד מונה, סלבדור דאלי ואפילו פרידה קאלו.

למה הקהל מתאהב בפורמט?

ההצלחה אינה מקרית. ראשית, יש כאן נגישות: מי שנרתע מהאווירה המכובדת של מוזיאון קלאסי מוצא כאן חוויה נטולת חוקים, שבה מותר לשבת על הרצפה, לצלם ולשקוע. שנית, יש ריגוש חושי — השילוב של תמונה נעה, סאונד ולעיתים אלמנטים של מציאות מדומה יוצר רגע דרמטי שקל לזכור ולשתף ברשתות.

לא פחות חשוב: הפורמט הזה הוא חלום שיווקי. תמונת סלפי על רקע “ליל כוכבים” בגובה חמישה מטרים היא פרסומת מהלכת, וכך התערוכות הפכו לתופעה ויראלית שמזינה את עצמה.

ומה אומרת הביקורת?

כאן מתחיל הוויכוח. מבקרי אמנות רבים טוענים כי מדובר בראווה טכנולוגי יותר מאשר במפגש אמיתי עם אמנות. הרי ואן גוך צייר בשמן על בד קטן יחסית, והמחשבה שהקרנה דיגיטלית ענקית “מייצגת” את יצירתו נראית לחלקם כהחטאה של המקור. אין כאן את המרקם הפיזי של הצבע, אין את הקנה מידה המקורי, ואין את המפגש האינטימי שבמרכזו עומדת היצירה עצמה.

מנגד, התומכים משיבים כי מדובר בסוגה נפרדת — לא תחליף למוזיאון אלא שער כניסה אליו. אם נער או נערה שיצאו מהחוויה יבקשו לראות את הבד המקורי, המשימה החינוכית הושגה.

טבלה: תערוכות אימרסיביות בולטות בעולם

התערוכה	האמן במוקד	מאפיין בולט
ואן גוך האימרסיבי	וינסנט ואן גוך	ההפקה שהציתה את המגמה
קלימט: זהב וצבע	גוסטב קלימט	דגש על עלי הזהב הנוצצים
מונה בגני המים	קלוד מונה	אווירת אימפרסיוניזם רגועה
דאלי הסוריאליסטי	סלבדור דאלי	חלומות נעים ומעוותים
עולמות פרידה	פרידה קאלו	סיפור חיים אישי ורגשי

איפה זה עומד בישראל?

גם בישראל ניכרת התעניינות גוברת. חללי תצוגה ומרכזי אירועים אירחו הפקות אימרסיביות מהסוג הזה, והקהל המקומי — שכבר התרגל למיצגים דיגיטליים — נענה בהתלהבות. מוסדות מבוססים כמו מוזיאון תל אביב לאמנות ממשיכים כמובן להציע את המפגש הקלאסי עם המקור, אך צצות לצידם יוזמות מסחריות שמהמרות על החוויה הטכנולוגית.

השאלה המעניינת היא האם המגמה תישאר גימיק חולף או שתתפתח לשפה אמנותית עצמאית. כבר היום יש אמנים דיגיטליים שיוצרים יצירות אימרסיביות מקוריות — לא עיבוד למאסטרים מהעבר, אלא יצירה שנולדה כדי לעטוף אותנו מלכתחילה. אם זו הכיוון, ייתכן שאנחנו רק בתחילתה של סוגה חדשה לגמרי.

אז ללכת או לא?

ההמלצה של xtra פשוטה: לכו, אבל עם ציפיות מכוילות. אל תצפו לתחליף לביקור בלובר, אבל כן צפו לערב חושי מהנה שמצליח לרגש גם את מי שאמנות זרה לו. ואם יצאתם עם רצון לראות את הציור האמיתי — סימן שהתערוכה עשתה בדיוק את מה שהיא צריכה.