רנסנס הקולנוע הקוריאני: הגל שכובש את המסך

בליל אחד באביב 2020 שינה הקולנוע הקוריאני את חוקי המשחק: “פרזיטים” (Parasite) של הבמאי בונג ג’ון־הו הפך לסרט הראשון שאינו דובר אנגלית שזוכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. הרגע הזה לא היה ניצחון בודד אלא קצה של גל עמוק — הקולנוע הקוריאני הפך בתוך עשור לאחד הזרמים המסקרנים, החדים והמשפיעים ביותר בקולנוע העולמי, וגם הצופה הישראלי נשבה בקסמו.

מה הפך את הקולנוע הקוריאני למעצמה?

התשובה הקצרה: שילוב נדיר של אומץ יצירתי ותשתית תעשייתית. בעוד תעשיות קולנוע רבות מתחלקות בין סרטי אמנות “קטנים” לבלוקבסטרים ריקים, הקולנוע הקוריאני מסרב לבחור. יוצריו לוקחים עלילות ז’אנר פופולריות — מותחן, אימה, מלודרמה — ומזריקים לתוכן ביקורת חברתית נוקבת, הומור שחור ואסתטיקה ויזואלית מוקפדת עד הפרט האחרון.

התוצאה היא סרטים שמצליחים בו־זמנית בקופות המקומיות ובפסטיבלים היוקרתיים בעולם, מקאן ועד ונציה. מאחורי הקלעים עומדת גם תמיכה ממשלתית עקבית שהפכה את התרבות הקוריאנית — מהקולנוע ועד הקיי־פופ — למותג יצוא לאומי.

שלושת האבות: בונג, פארק ולי

אי אפשר לדבר על הגל בלי שלושת היוצרים שהניחו את היסודות.

בונג ג’ון־הו הוא אולי הפנים המוכרות ביותר. עוד לפני “פרזיטים” הוא ביים את “זיכרונות של רצח”, מותחן פשע שרבים רואים בו יצירת מופת, ואת “סנואופירסר” ההוליוודי. הוא אמן ההחלקה בין ז’אנרים — קומדיה שהופכת לטרגדיה בתוך שנייה.

פארק צ’אן־ווק הוא הסטייליסט הגדול. “אולדבוי”, חלק מ”טרילוגיית הנקמה” שלו, הפך לקאלט עולמי בזכות אלימות מכוננת וצילום מהפנט. סרטו “עלמת השירות” הוכיח כמה חושני ומתעתע יכול הקולנוע שלו להיות.

לי צ’אנג־דונג, לעומתם, הוא המשורר השקט. “בוער” (Burning) שלו נחשב לאחד המותחנים הפסיכולוגיים המעודנים של השנים האחרונות — סרט שמדבר על מעמד, קנאה וחמקמקות במבט מרוסן.

איפה זה פוגש את הצופה הישראלי?

המפגש הישראלי עם הגל הקוריאני קרה בשני מסלולים מקבילים. מצד אחד, הסינמטקים בתל אביב, בירושלים ובחיפה מקרינים דרך קבע רטרוספקטיבות ופסטיבלים המוקדשים לקולנוע האסייתי. מצד שני, פלטפורמות הסטרימינג הביתיות הפכו את הדרמות והסרטים הקוריאניים לזמינים בלחיצת כפתור — ותופעה כמו סדרת “משחקי הדיונון” הכניסה מיליוני ישראלים לעולם התוכן הקוריאני כמעט בן לילה.

מה שמושך את הקהל המקומי הוא בדיוק חוסר הפשרנות: סרטים שלא מפחדים מסוף עצוב, שמערבבים רגש גדול עם ביקורת חברתית, ושמכבדים את האינטליגנציה של הצופה.

מדריך התחלה: מאיפה נכנסים?

למי שרוצה להיכנס לעולם הזה בפעם הראשונה, הנה מפת דרכים קצרה לפי מצב רוח:

הסרט	היוצר	הז’אנר	למי זה מתאים
פרזיטים	בונג ג’ון־הו	סאטירה חברתית / מותחן	מי שרוצה נקודת כניסה מושלמת
אולדבוי	פארק צ’אן־ווק	מותחן נקמה	חובבי קולנוע נועז ואפל
בוער	לי צ’אנג־דונג	דרמה פסיכולוגית	אוהבי קצב איטי ורמזים
זיכרונות של רצח	בונג ג’ון־הו	מותחן בלשי	מכורים לתעלומות אמת
החלטה לעזוב	פארק צ’אן־ווק	רומן־מתח	מי שמחפש יופי ויזואלי

מעבר לפסטיבלים: הגל ממשיך

הגל לא נעצר בשלושת הוותיקים. דור חדש של יוצרות ויוצרים ממשיך לדחוף את הגבולות, וסרטי האנימציה, האימה והמדע הבדיוני הקוריאניים זוכים לתפוצה בינלאומית שלא הכירו בעבר. חשוב לזכור שהגל הזה אינו מקרי — הוא תוצאה של תעשייה שהשקיעה בכישרון מקומי במקום לחכות להכרה מבחוץ.

הקולנוע הקוריאני הוכיח שאפשר להיות פופולרי בלי לוותר על עומק, ומקומי בלי לוותר על אוניברסליות. עבור הצופה הישראלי, שגדל על דיאטה הוליוודית, זו הזמנה מרעננת להביט על העולם דרך עדשה אחרת — חדה, אמיצה ומלאת חיים.