עידן הסרט הארוך: למה הקולנוע חוזר לגדולה

עידן הסרט הארוך כאן, והוא לא מתנצל. בשנים האחרונות שבים אל בתי הקולנוע סרטים שחוצים בקלילות את רף שלוש השעות — מ’אופנהיימר’ של קריסטופר נולאן, דרך ‘רוצחי הירח המלא’ של מרטין סקורסזה ועד ‘הברוטליסט’ שנמשך מעל שלוש וחצי שעות וכולל אפילו הפסקה באמצע. אם עד לא מזמן אורך כזה נחשב סיכון מסחרי, היום הוא הפך לסימן היכר של יוקרה קולנועית. השאלה המעניינת אינה רק מדוע הסרטים מתארכים, אלא מה זה אומר על היחסים שלנו עם המסך הגדול.

מה עומד מאחורי עידן הסרט הארוך?

כדי להבין את עידן הסרט הארוך צריך לחזור אחורה. הקולנוע תמיד ידע להתמתח — ‘חלף עם הרוח’ ו’לורנס איש ערב’ נמשכו שעות, וכללו הפסקה מובנית. אבל בעשורים האחרונים, בלחץ בתי הקולנוע שרצו יותר הקרנות ביום, התקבע רף בטוח של שעתיים. הגל הנוכחי הוא מעין מרד תרבותי נגד הקיצור: יוצרים בכירים דורשים — ומקבלים — את הזכות לפרוש סיפור במלואו.

הסיבה המרכזית היא פרדוקסלית. דווקא בעידן שבו הצפייה מתפצלת לפרקים קצרים, קליפים בני שלושים שניות וגלילה אינסופית, במאים מבקשים להחזיר את חוויית ה’אירוע’. סרט ארוך דורש התמסרות מלאה, ניתוק מהטלפון וישיבה רצופה באפלה — בדיוק ההפך מהצפייה המפוצלת בסלון.

למה במאים בוחרים דווקא באורך?

האורך אינו גחמה אלא כלי אמנותי. סקורסזה, למשל, השתמש בשלוש וחצי שעות של ‘רוצחי הירח המלא’ כדי לבנות תחושת שחיקה ואימה מצטברת שאי אפשר להשיג בקצב מהיר. נולאן, לעומתו, מפזר ב’אופנהיימר’ שכבות זמן וריבוי נקודות מבט שדורשים מרחב נשימה.

יש כאן גם היגיון של יוקרה. סרט ארוך משדר שאיפה, שאפתנות ורצינות — הוא מזמין את הצופה להתייחס אליו כאל יצירה מונומנטלית ולא כאל בידור חטיף. לא במקרה חלק ניכר מהסרטים הללו הופכים למועמדים בולטים לפרסים, מפסטיבל קאן ועד עונת האוסקר.

הסטרימינג כזרז

דווקא עלייתם של שירותי הסטרימינג דחפה את המגמה. כשכל סרט זמין מהספה, בתי הקולנוע נאלצים להציע משהו שאי אפשר לשחזר בבית: גודל, סאונד עוצמתי וטקס קולקטיבי. הסרט הארוך הפך לנשק בקרב הזה — חוויה שמצדיקה יציאה מהבית ורכישת כרטיס.

עידן הסרט הארוך במספרים

הנה כמה מהסרטים הבולטים שהפכו לסמלי המגמה, לצד הבמאים ומשך הצפייה המשוער:

הסרט	הבמאי	משך משוער
אופנהיימר	קריסטופר נולאן	כשלוש שעות
רוצחי הירח המלא	מרטין סקורסזה	כשלוש שעות וחצי
הברוטליסט	בריידי קורבט	מעל שלוש שעות וחצי
בבילון	דמיאן שאזל	כשלוש שעות
האירי	מרטין סקורסזה	כשלוש שעות וחצי

(המשכים משוערים ומעוגלים; ייתכנו הבדלים בין גרסאות ואזורי הפצה.)

והקהל הישראלי — מוכן לשבת עד הסוף?

כאן טמון האתגר. הצלחת ‘אופנהיימר’, שמשך גם בישראל קהל רחב, הוכיחה שאורך אינו בהכרח מרתיע. הסינמטקים בתל אביב, בירושלים ובחיפה, שממילא מטפחים קהל של חובבי קולנוע רציני, נהנים מהמגמה ומזמינים את הצופים לחוויה מלאה — לעיתים אף עם הפסקה מובנית שמחזירה טעם נוסטלגי.

עם זאת, לא הכול ורוד. סרט של שלוש שעות וחצי מקצץ במספר ההקרנות היומיות, מקשה על תזמון ביקור באמצע השבוע ותובע מהצופה סבלנות שלא כולם מוכנים להעניק. יש הטוענים שחלק מהסרטים פשוט זקוקים לעריכה נוקבת יותר, ושהאורך הפך לפעמים לתירוץ להתנפחות.

איך נהנים מסרט ארוך בלי להתיש

• בחרו הקרנה מוקדמת יחסית בסוף השבוע, כשהראש פנוי.
• הימנעו ממשקה ענק לפני הכניסה — הפסקה בשירותים באמצע פוגעת בחוויה.
• שבו קרוב יותר למרכז האולם כדי לספוג את הסאונד והתמונה במלואם.
• קראו מעט רקע מראש, במיוחד בסרטים עתירי דמויות כמו יצירות סקורסזה.

אז מגמה חולפת או שינוי עומק?

קשה לומר אם עידן הסרט הארוך יישאר איתנו לאורך זמן או שיתגלה כגל חולף שנשען על כמה שמות גדולים. אבל דבר אחד ברור: בזמן שהעולם רץ קדימה בקצב של סרטונים קצרים, הקולנוע בוחר להאט, להעמיק ולתבוע מאיתנו את מה שהפך למצרך הנדיר ביותר — תשומת לב מלאה. ואולי בדיוק בזה טמון סוד הקסם.