עידן הסרטים הארוכים: למה הקולנוע נוטש את השעתיים

מתי בפעם האחרונה יצאתם מאולם הקולנוע והרגליים שלכם נרדמו? אם התשובה היא “לאחרונה”, אתם לא לבד. סרטים ארוכים הפכו בשנים האחרונות לנורמה החדשה של הקולנוע היוקרתי: שלוש שעות אינן עוד חריגה שמורה לאפוסים היסטוריים, אלא ברירת מחדל של יוצרים גדולים שמסרבים לצמצם. השאלה המעניינת אינה רק כמה זמן אנחנו יושבים באפלה — אלא למה דווקא עכשיו הזמן נמתח כל כך.

מאיפה הגיעה מגמת הסרטים הארוכים?

במשך עשורים נחשבו שעה וחצי עד שעתיים לאורך ה”בריא” של סרט עלילתי — מספיק כדי לספר סיפור, לא יותר מדי כדי לאבד את הקהל. אך בשנים האחרונות משהו השתנה. סרטים כמו “אופנהיימר” של כריסטופר נולאן (Christopher Nolan) חצו בקלילות את שלוש השעות, “רוצחי הירח הפורח” של מרטין סקורסזה (Martin Scorsese) התקרב לשלוש וחצי, ואפילו קומדיות דרמה כמו “בַּרבִּי” של גרטה גרוויג נמתחו הרבה מעבר לפורמט ההוליוודי הקלאסי.

זו אינה תופעה מקרית. היא נשענת על שילוב של כוחות תרבותיים וכלכליים שדוחפים את היוצרים לכיוון אחד: יותר.

מעמד הבמאי כאמן שלם

הסיבה הראשונה היא סטטוס. במאי בעל שם שזוכה ל”קאט סופי” (right of final cut) הוא היום מותג בפני עצמו, ואורך הסרט הפך לסמל של חופש אמנותי. כשסטודיו נותן לבמאי שלוש שעות, הוא למעשה מכריז: זהו יוצר שאסור לגעת ביצירתו. האורך הוא הצהרת יוקרה.

מרוץ הפרסים

סיבה שנייה נעוצה בעונת הפרסים. סרטים ארוכים ורציניים, עמוסי דמויות ושכבות, נתפסים לא פעם כ”חשובים” יותר בעיני חברי האקדמיה. יש קשר לא כתוב בין היקף ליוקרה — כאילו סיפור גדול חייב גם להיות ארוך. לא במקרה רבים מהזוכים והמועמדים המרכזיים בשנים האחרונות שוברים את מחסום השעתיים וחצי.

תחרות מול הסטרימינג

והנה הגורם המעניין ביותר: ההתמודדות מול הטלוויזיה. עידן הסטרימינג הרגיל אותנו לצלול לתוך עונות שלמות, לעשרות שעות של עומק דרמטי. הקולנוע, שמבקש להצדיק את היציאה מהבית ואת מחיר הכרטיס, מגיב בהיפוך — בחוויה אחת, אינטנסיבית וארוכה, שאי אפשר להשהות באמצע ולחזור אליה מחר.

האם הקהל באמת נהנה מזה?

כאן הדעות מתפצלות. עבור חלק מהצופים, סרט ארוך הוא מתנה: הזדמנות להתמסר לעולם שלם, לתת לדמויות להתפתח בקצב אנושי, לצאת מהאולם עם תחושת מסע. עבור אחרים, זו בעיקר בעיה של ישבן כואב ושלפוחית מתוחה. הדיון על “הפסקת אמצע” (intermission), שנעלמה כמעט לחלוטין מבתי הקולנוע המערביים, חזר לאחרונה לכותרות — ובצדק.

בסינמטקים בישראל, ובהם סינמטק תל אביב וסינמטק ירושלים, הקרנות של סרטים ארוכים במיוחד הפכו לאירוע בפני עצמו, לעיתים עם הפסקה מתוכננת. זהו סימן לכך שהקהל מוכן להשקיע — כל עוד מתייחסים לזמן שלו בכבוד.

טבלה: כמה באמת נמתחו הסרטים?

השוואה בין כמה מהסרטים המדוברים של השנים האחרונות ממחישה עד כמה השתנה קנה המידה:

הסרט	הבמאי/ת	אורך משוער
אופנהיימר	כריסטופר נולאן	כשלוש שעות
רוצחי הירח הפורח	מרטין סקורסזה	מעל שלוש שעות
בַּרבִּי	גרטה גרוויג	כשעתיים
הסרט הממוצע בעבר	—	כשעה וחצי

המספרים מדברים בעד עצמם: מה שנחשב פעם לחריג, הפך למרכז.

אורך כהצהרה תרבותית

מעבר לשיקולים המעשיים, יש כאן אמירה עמוקה יותר. בעידן שבו תשומת הלב מתפוררת לרסיסים, שבו סרטונים בני חמש עשרה שניות מכתיבים את הקצב, סרט של שלוש שעות הוא מעשה של התרסה. הוא דורש מאיתנו לכבות את הטלפון, לשבת דום, ולהתמסר. הבמאים הגדולים של ימינו אינם רק מספרים סיפור — הם נלחמים על עצם היכולת שלנו להתרכז.

השאלה שנותרת פתוחה היא האם המגמה תימשך, או שנגיע לרגע של רוויה — נקודה שבה הקהל יתחיל להצביע ברגליים. בינתיים, כדאי להצטייד בסבלנות, ואולי גם בכרית קטנה. הקולנוע, מסתבר, לא ממהר לשום מקום.