סיטי פופ: הצליל היפני שכובש מחדש את הרחבה

מה גורם למוזיקת פופ יפנית בת ארבעים שנה, שנשכחה כמעט לחלוטין, לחזור פתאום אל אוזניהם של מיליוני מאזינים ברחבי העולם — כולל בישראל? התשובה הקצרה: סיטי פופ, זרם מוזיקלי מלוטש ואופטימי שנולד ביפן של סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, מצא חיים שניים בעידן הסטרימינג והאלגוריתמים, והפך לאחד הטרנדים המוזיקליים המפתיעים והמדוברים של השנים האחרונות.

מה זה בעצם סיטי פופ?

סיטי פופ (או בשמו היפני, “שיטי פופו”) אינו ז’אנר במובן הקלאסי אלא יותר אווירה — פסקול לחיים עירוניים נוצצים. מדובר בתערובת מתוחכמת של פופ, פאנק, ג’אז קליל, סול ודיסקו, עטופה בהפקה נקייה ומוקפדת עד הפרט האחרון. הבסים מתנדנדים, הסינתיסייזרים מנצנצים, והשירה — לרוב מלוטשת ורגועה — משדרת תחושה של נסיעת לילה במכונית לאורך קו החוף.

המוזיקה הזו צמחה בתקופת השגשוג הכלכלי של יפן, כשהמעמד הבינוני החדש חלם על מותרות, טכנולוגיה ונופש. אמנים כמו טצורו יאמאשיטה, מריה טקאוצ’י וטאיקו יוקושימה (יוטקה קוראמוצ’י ואחרים) יצרו פסקול לעידן של אופטימיות בלתי מעורערת. במובן הזה, סיטי פופ הוא לא רק צליל — הוא קפסולת זמן.

איך זרם נשכח חזר לחיים?

כאן מתחיל הסיפור המרתק באמת. במשך עשורים סיטי פופ היה כמעט בלתי מוכר מחוץ ליפן. ואז, אי שם בסוף העשור הקודם, האלגוריתם של יוטיוב התחיל להמליץ באופן אובססיבי על שיר אחד: “Plastic Love” של מריה טקאוצ’י, שיצא במקור ב-1984. תמונת נושא סטטית של הזמרת מחייכת, וסאונד שנשמע כמו זיכרון של מסיבה שמעולם לא היינו בה — והשאר היסטוריה.

מיליוני צפיות הצטברו, פרשנים ניסו להבין את התופעה, ותת-תרבות שלמה של מאזינים צעירים גילתה עולם מוזיקלי חדש-ישן. הנוסטלגיה כאן היא מסוג מיוחד: רוב המאזינים לא נולדו כלל בתקופה שאליה הם מתגעגעים. זו נוסטלגיה מדומיינת, שמחוברת גם לאסתטיקה הוויזואלית של “ווייפורווייב” (Vaporwave) — אותו זרם אינטרנטי שדגם וקטע קטעי סיטי פופ ליצירת אווירה חלומית ומלנכולית.

הקשר לחזרת הוויניל

לא במקרה התחייה של סיטי פופ מגיעה בדיוק בזמן שבו הוויניל חוזר לחיים. אספנים ברחבי העולם החלו לצוד תקליטים מקוריים במחירים מפולפלים, וחברות תקליטים הזדרזו להוציא מהדורות מחודשות. המישוש הפיזי, האסתטיקה של העטיפות המצוירות והחום האנלוגי של ההקלטות — כל אלה משתלבים באופן מושלם עם רוח הזמן.

למה דווקא עכשיו, ולמה בישראל?

הטרנד לא פסח על ישראל. די-ג’ייז במועדוני תל אביב החלו לשלב קטעי סיטי פופ בסטים שלהם, פלייליסטים ייעודיים צוברים מאזינים, וחנויות תקליטים עצמאיות מדווחות על עניין גובר. הקהל הישראלי, שתמיד היה סקרן כלפי תרבויות רחוקות, מוצא בצליל היפני הזה בריחה נעימה — אסקפיזם מלוטש שמנותק מהכאן ועכשיו.

יש בכך היגיון עמוק. בעולם עמוס גירויים, חרדות וכותרות, מוזיקה שמשדרת ביטחון, יופי ורגיעה מציעה מקלט. סיטי פופ הוא הבטחה של עולם מסודר ונוצץ, גם אם העולם הזה מעולם לא היה קיים באמת.

מדריך התחלה: מאיפה להתחיל?

למי שרוצה לצלול פנימה, ריכזנו כמה נקודות כניסה מומלצות אל עולם הסיטי פופ:

אמן / יצירה	שנה משוערת	למה כדאי להאזין
מריה טקאוצ’י – “Plastic Love”	1984	ההמנון הבלתי מעורער של הגל המחודש
טצורו יאמאשיטה – “Ride on Time”	1980	הפקה מושלמת וקול שהוא סמל תקופה
אנרי – “Remember Summer Days”	1983	קיץ נצחי בתוך שלוש דקות
מיקי מאטסובארה – “Stay With Me”	1979	הפתיחה המפורסמת שהפכה לוויראלית
טאיקו יוקושימה – אלבומי סטודיו	שנות ה-80	הקול הנשי המזוהה עם הז’אנר

אז מהפכה או אופנה חולפת?

קשה לדעת אם סיטי פופ יישאר כטרנד מרכזי או ידעך כפי שהתעורר. אבל דבר אחד ברור: הוא כבר שינה את האופן שבו אנחנו חושבים על גילוי מוזיקה. במקום גורואים ומבקרים, אלגוריתם הפך זרם שלם לתופעה גלובלית. סיטי פופ הוא הוכחה חיה לכך שאין מוזיקה שנשכחת באמת — יש רק מוזיקה שממתינה לרגע הנכון לחזור. ובינתיים, הבס ממשיך להתנדנד, הסינתיסייזרים ממשיכים לנצנץ, והרחבה מוצאת קצב חדש-ישן.