הפופ הים-תיכוני כובש את העולם: המהפכה הישראלית

מה שהיה פעם “מוזיקה של קלטות בתחנה מרכזית” הוא היום הצליל שממלא את האולמות הגדולים בישראל וזולג בהתמדה אל פלייליסטים בעולם. הפופ הים-תיכוני עבר בעשור וחצי האחרונים מסע מסחרר: מז’אנר מוקצה ומושמץ לזרם המרכזי שמכתיב את הטעם המוזיקלי הישראלי — ולאחרונה גם מתחיל לדבר אל אוזניים מעבר לים. זו לא רק אופנה חולפת אלא שינוי עומק בזהות של המוזיקה הישראלית.

מה זה בעצם פופ ים-תיכוני?

המונח מתאר הכלאה בין הפופ המערבי לבין הצליל המזרחי המסורתי: סלסולים ווקאליים, כלים כמו הבזוקי והכינור המזרחי, וקצב שיושב איפשהו בין יוון, טורקיה ותל אביב. אם פעם ה”מוזיקה המזרחית” נחשבה לז’אנר נפרד וסגור, הרי שהדור החדש של היוצרים מטשטש את הגבולות: אותו שיר יכול לשלב ביט של טראפ, פזמון פופ קליט וסלסול שמזכיר את זוהר ארגוב.

רבים רואים בזמרים כמו זוהר ארגוב ואייל גולן את החוליות המקשרות בין העבר להווה — אבל הפריצה הגדולה של הצליל אל הלב-לב של התרבות הישראלית קרתה עם דור צעיר יותר.

למה דווקא עכשיו?

הסטרימינג שבר את השומרים בשער

במשך שנים המוזיקה המזרחית סבלה מהדרה כמעט שיטתית מתחנות הרדיו המרכזיות. הסטרימינג שינה את המשוואה מהיסוד: כשהמאזינים בוחרים בעצמם מה לשמוע, הנתונים דיברו בעד עצמם. פתאום התברר ששירים בסגנון הים-תיכוני נמצאים באופן קבוע בראש טבלאות ההשמעה, הרבה מעבר למה שהרדיו היה מוכן לשדר.

הרשתות החברתיות והדור הצעיר

האלגוריתם לא שואל מאיפה בא הזמר. פזמון קליט, קטע ווקאלי שקל להזדהות איתו וריקוד מתאים — וכבר נולד טרנד. יוצרים צעירים גילו שהצליל הים-תיכוני עובד מצוין בפורמט הקצר של הרשתות, והתוצאה היא גל של שירים שנולדים ויראליים.

מי מוביל את המהפכה?

הנה כמה מהשמות שמעצבים את הצליל הישראלי העכשווי — כל אחד מזווית אחרת:

אמן/ית	הכיוון המוזיקלי	מה מייחד
עומר אדם	פופ ים-תיכוני רחב-קהל	מגשר בין המזרחי למיינסטרים, ממלא אמפיתיאטראות
סטטיק ובן אל	פופ, טראפ וצליל ים-תיכוני	הצלחה בינלאומית ושיתופי פעולה בחו”ל
נסרין קדרי	סול מזרחי וקול חזק	חיבור בין שירה ערבית לפופ ישראלי
נתן גושן	פופ מלודי עם נגיעות ים-תיכוניות	כתיבה אישית ופזמונים שנחרתים
עדן בן זקן	פופ נשי עכשווי	דמות מובילה בגל הצעיר

הרשימה כמובן חלקית, אבל היא ממחישה עד כמה הצליל הזה הפך למכנה משותף רחב — מזמרים שגדלו על החתונות ועד יוצרי אינדי שמאמצים אותו כשפה חדשה.

הפופ הים-תיכוני חוצה גבולות

החלק המרתק במיוחד הוא הנהירה החוצה. הצליל הים-תיכוני, שמעצם טבעו יושב על צומת של תרבויות, מתגלה כשפה מוזיקלית שקל לייצא. שיתופי פעולה של אמנים ישראלים עם יוצרים מיוון, מטורקיה ומהעולם הערבי הופכים נפוצים יותר, והסאונד הזה מתחיל להופיע בפלייליסטים בינלאומיים לצד ז’אנרים חמים כמו הרגטון והאפרוביט.

זה לא מקרי: העולם המערבי צמא בשנים האחרונות לצלילים “אחרים”, לא-אנגלוסקסיים. אחרי שהקיי-פופ הקוריאני והרגטון הלטיני פרצו, נראה שיש מקום גם לקול הים-תיכוני — והמוזיקה הישראלית ממצבת את עצמה היטב על הגל הזה.

בין ניצחון תרבותי לביקורת

לצד ההצלחה יש גם קולות ביקורתיים. יש הטוענים שההצלחה המסחרית “מדללת” את המסורת המזרחית האותנטית, ושהפופ הים-תיכוני של היום הוא לעיתים מוצר מלוטש מדי, שאיבד את הנשמה של המקאמים והשירה הקלאסית. אחרים רואים בכך בדיוק את ההיפך — הוכחה שהתרבות המזרחית סוף-סוף זוכה למקום הראוי לה בלב הזהות הישראלית, בלי להתנצל.

כך או כך, קשה להתעלם מהעובדה: המוזיקה שנדחקה פעם לשוליים היא היום הפסקול של ישראל. וזה כנראה רק תחילתו של סיפור גדול יותר.