סיטי פופ: הצליל היפני שחוזר וכובש את ישראל

מה גורם לצליל פופ יפני בן ארבעים שנה, שכמעט אף אחד מחוץ ליפן לא הכיר, להפוך לתופעה גלובלית שמכה גלים גם בישראל? התשובה הקצרה: סיטי פופ — ז’אנר מלוטש, זוהר ואופטימי, שנולד בטוקיו של סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, ונולד מחדש בעשור האחרון בזכות אלגוריתמים, תקליטי ויניל וגעגוע קולקטיבי לעתיד שלא התממש. מדובר במוזיקה שנשמעת כמו נסיעת לילה במכונית לאורך קו החוף, עם אורות ניאון שמשתקפים בזכוכית.

מה זה בעצם סיטי פופ?

סיטי פופ (city pop) אינו ז’אנר מוגדר בקשיחות אלא רוח תקופה. זו הייתה המוזיקה של יפן העירונית והמשגשגת של תחילת שנות ה-80: הפקות עשירות, נגני אולפן וירטואוזים, והשפעות עמוקות של סול, פאנק, דיסקו וג’אז מהמערב. מבחינה טכנית זו מוזיקה מוקפדת עד השיא — קווי בס גמישים, סינתיסייזרים חמים, גיטרות נקיות ווקאלים אווריריים. הטקסטים, לרוב ביפנית, עוסקים באהבה, בעיר ובחופשות ליד הים, ומשקפים אופטימיות כלכלית של חברה בשיאה.

השמות הגדולים של התקופה הפכו היום למעין קדושים מקומיים בעיני מאזינים צעירים: טאטסורו יאמאשיטה (Tatsuro Yamashita), שנחשב לאחד מאבות הז’אנר, ורעייתו מריה טאקאוצ’י (Mariya Takeuchi), שהשיר שלה “Plastic Love” הפך בשנים האחרונות לסמל הבלתי מעורער של הגל המתחדש.

איך הז’אנר חזר לחיים?

הסיפור של החזרה הזו הוא במידה רבה סיפור על טכנולוגיה. במחצית השנייה של העשור הקודם, מנגנון ההמלצות של יוטיוב החל לדחוף באופן מסתורי סרטונים של שירי סיטי פופ ישנים למיליוני משתמשים ברחבי העולם. “Plastic Love”, עם תמונת סטילס בודדה של טאקאוצ’י, צבר עשרות מיליוני צפיות והפך לתופעת רשת. מאזינים שלא ידעו מילה ביפנית מצאו את עצמם מכורים לצליל.

מכאן התגלגל הכל: אספני ויניל החלו לצוד תקליטים מקוריים במחירים מרקיעים, יוצרי לופיי ו-ווייפורווייב (vaporwave) דגמו את הקטעים, ופלייליסטים ייעודיים צצו בכל פלטפורמות הסטרימינג. הנוסטלגיה כאן היא כפולה — גם ליפן של שנות ה-80, וגם לאסתטיקה של עידן שרבים מהמאזינים הצעירים כלל לא חוו.

למה דווקא עכשיו, וגם בישראל?

החזרה של סיטי פופ מתחברת ישירות למגמות תרבותיות רחבות יותר. מהפכת הוויניל החזירה את החיבה לצליל אנלוגי חם ולעטיפות אלבום כאובייקט. במקביל, אסתטיקת שנות ה-80 — צבעי פסטל, ניאון וסינתיסייזרים — שולטת בקולנוע, באופנה ובעיצוב.

בישראל הצליל מסתנן לאט אך בבטחה. אפשר לשמוע אותו בסטים של תקליטנים בבארים בתל אביב, במסיבות בעלות אופי נוסטלגי, ובחנויות תקליטים עצמאיות שמזמינות פרסינגים יפניים. גם קהילת חובבי האנימה והתרבות היפנית בישראל, שהולכת וגדלה, מהווה גשר טבעי אל הז’אנר. יש בסיטי פופ משהו מנחם ומרומם במיוחד בתקופה עמוסת חדשות — מוזיקה שמזמינה להירגע, לחלום ולנסוע.

חמישה שירים להיכנס דרכם

למי שרוצה להתחיל, הנה מפת דרכים קטנה אל עולם הסיטי פופ הקלאסי:

שיר	אמן/ית	למה להתחיל דווקא מכאן
Plastic Love	מריה טאקאוצ’י	היצירה שהציתה את כל הגל המחודש
Ride on Time	טאטסורו יאמאשיטה	קלאסיקה זוהרת עם וקאלים מרהיבים
Stay With Me	מיקי מטסובארה	מלנכולי ומכור, אהוב במיוחד ברשת
Mayonaka no Door	מיקו מיאקי	להיט שהתפוצץ מחדש בסטרימינג
Fantasy	טומוקו אראן	מקצב דיסקו-פאנק שאי אפשר לשבת מולו

האם זו אופנה חולפת?

קל לפטור את התופעה כגחמה אלגוריתמית, אבל יש כאן משהו עמוק יותר. סיטי פופ מציע מפלט אסתטי ורגשי — הבטחה של עתיד נקי, מלוטש ומלא תקווה. בעולם שמרגיש לעיתים כאוטי, הצליל הזה מציע סדר, יופי ואופטימיות. גם אם הגל יתמתן, נראה שהוא כבר הותיר חותם: יוצרים עכשוויים ברחבי העולם, ובכללם בישראל, מטמיעים את הרוח הזו בהפקות חדשות. הצליל הזוהר של טוקיו, מתברר, לא ממהר לכבות.