ג'אז ישראלי: איך הגל החדש כובש את העולם

מי שנכנס היום למועדון ג’אז בניו יורק, בפריז או בברלין, עשוי לגלות שעל הבמה עומד נגן ישראלי. הג’אז הישראלי הפך בשני העשורים האחרונים לאחד היצוא התרבותי המדובר של המדינה — סגנון בעל טביעת אצבע מובחנת, שמשלב את החירות ההרמונית של המסורת האמריקאית עם מקאמים מזרחיים, ניגונים יהודיים וקצב ים תיכוני. התוצאה היא צליל שמזוהה מיד, ורבים בעולם רואים בו את אחת התופעות המרתקות במוזיקה העכשווית.

מה הופך את הצליל הישראלי לכל כך מיוחד?

המפגש בין תרבויות הוא הלב הפועם של הסיפור. נגנים ישראלים גדלו על בליל של השפעות — מהפיוט המזרחי, דרך המוזיקה החסידית, ועד הרוק והפופ המערבי — וכל אלה נמזגים בנגינתם באופן טבעי. במקום לחקות את המסורת האמריקאית, הדור החדש לוקח אותה כנקודת מוצא ומזריק לתוכה זהות מקומית.

כך נשמע קונטרבס שמנגן פרזות שנשמעות כמעט כמו תפילה, פסנתר שמשלב סולמות ערביים בתוך אלתור בופ, ותופים שמדברים בשפה של דבקה בתוך מקצב סווינג. זהו ג’אז ישראלי שאינו מתנצל על מקורותיו — אלא חוגג אותם.

מי מובילים את הגל החדש?

בראש החבורה עומד הקונטרבסיסט אבישי כהן, שהפך לאחד ממורי הדרך של הסגנון. הופעותיו ברחבי העולם, והאלבומים שבהם הוא שר בעברית ובלדינו לצד נגינת הבס, סללו את הדרך לרבים אחריו. לצדו בולט הפסנתרן שי מאסטרו, שהחל את דרכו בהרכב של כהן וכיום מוביל טריו משלו שמככב בפסטיבלים הגדולים.

הקונטרבסיסט והמלחין עומר אביטל הפך את המורשת הצפון-אפריקאית של משפחתו למקור השראה מרכזי ביצירתו, והחצוצרן אבישי כהן (השני, שאינו קרוב משפחה) מנגן עם מיטב האמנים בעולם. אליהם מצטרפים שמות כמו הקלרניתן ענת כהן, הפסנתרן יונתן אבישי ורבים אחרים — כולם חלק ממה שהעיתונות המוזיקלית בעולם מכנה “הפלישה הישראלית”.

הטבלה: היכרות עם הגל

אמן	כלי	סימן היכר
אבישי כהן	קונטרבס ושירה	מיזוג לדינו, עברית וג’אז
שי מאסטרו	פסנתר	ליריות והרמוניה עשירה
עומר אביטל	קונטרבס	שורשים צפון-אפריקאיים
ענת כהן	קלרינט	חיבור לצלילים ברזילאיים
יונתן אבישי	פסנתר	מינימליזם ומקצב אפריקאי

מאיפה הגיע כל הכישרון הזה?

לא מדובר בצירוף מקרים. ישראל פיתחה תשתית חינוכית מרשימה שמזינה את התחום: בית הספר תלמה ילין בגבעתיים ומגמות המוזיקה בתיכונים, ובעיקר בית הספר למוזיקה רימון ברמת השרון, הפכו לחממות של נגנים ברמה עולמית. רבים מהם ממשיכים ללימודים במוסדות היוקרתיים בעולם, כמו ברקלי בבוסטון או ניו סקול בניו יורק, ומשם פורצים אל הבמות הבינלאומיות.

גם בישראל עצמה יש סצנה תוססת: מועדונים כמו שבלול בתל אביב, במות הג’אז בסינמטקים ובפסטיבל הג’אז בים האדום באילת שפעל שנים רבות, יצרו קהילה שמאפשרת לנגנים צעירים לצמוח ולהתנסות.

האם זה רק אופנה חולפת?

התשובה, ככל הנראה, שלילית. בניגוד לטרנד רגעי, הג’אז הישראלי כבר יצר שושלת רב-דורית: תלמידים של אבישי כהן ועומר אביטל מקימים כיום הרכבים משלהם, וממשיכים לפתח את השפה. הצליל הזה חדר גם למוזיקה הפופולרית — אפשר לשמוע את השפעתו אצל יוצרים ישראלים רבים שמשלבים הרמוניות ג’אזיות ואלתור ביצירתם.

יותר מכל, הג’אז הישראלי מוכיח טענה שקל לשכוח: זהות מקומית אינה מכשול בדרך לעולם — היא בדיוק מה שהופך את היצירה לייחודית ומבוקשת. הצליל שנולד מהמפגש בין מזרח למערב, בין הקדוש לחילוני, ממשיך למצוא אוזניים קשובות בכל יבשת.