מהפכת הג'אז החדש: הדור שמחזיר את האולתור

במשך שנים נדמה היה שהג’אז הוגלה אל מועדונים חשוכים, אל מדפי אספנים ואל תוכניות רדיו של אחר חצות. אבל בשנים האחרונות מתחולל שינוי: הג’אז החדש חזר אל קדמת הבמה, מושך קהל צעיר, ממלא אולמות ומחלחל אל המיינסטרים — הכול בזכות דור של נגנים שמסרב להתייחס לז’אנר כאל מוזיאון.

התשובה הקצרה לשאלה “מה קורה לג’אז” היא פשוטה: הוא התערבב. הגרוב של ההיפ הופ, הרכות של הסול, הקדחתנות של האפרו-ביט והמרקמים של האלקטרוניקה נכנסו אל תוך שפת האלתור הקלאסית ויצרו צליל חדש, נגיש ומדבק.

מה זה בעצם הג’אז החדש?

המונח ג’אז חדש אינו מתאר סגנון אחד אלא גישה. במקום לקדש את המסורת של הביבופ או הסווינג, הדור הצעיר מתייחס אליהם כאל חומר גלם. נגן צעיר בלונדון עשוי לפתוח קטע בקו בס שלקוח ישירות מרחבת הריקודים, ורק אז לצלול לסולו סקסופון סוער. זו מוזיקה שנועדה גם לראש וגם לרגליים.

התופעה בולטת במיוחד בסצנת הג’אז של דרום לונדון, שהוציאה בעשור האחרון גל שלם של אמנים. עזרא קולקטיב (Ezra Collective), למשל, זכתה בפרס המרקורי היוקרתי — הישג שנחשב לרגע מכונן, כשלהקת ג’אז עוקפת כוכבי פופ ורוק. לצידם בולטים שמות כמו נוביה גרסייה הסקסופוניסטית וההרכב סאנס אוף קֶמֶט.

מי מוביל את הגל בעולם?

מעבר לאוקיינוס, בלוס אנג’לס, פועל הסקסופוניסט קמאסי וושינגטון (Kamasi Washington), שנחשב לאחד הפרצופים הבולטים של התחייה. אלבומיו רחבי היריעה, שילובו עם אמני היפ הופ והשתתפותו בפרויקטים חוצי ז’אנרים הפכו אותו לגשר בין עולמות. פסנתרנים כמו רוברט גלספר (Robert Glasper) עשו מהלך דומה, כשהם מחברים בין ג’אז, ניאו-סול ורנב עכשווי.

אמן / הרכב	מוצא	מה מייחד
עזרא קולקטיב	לונדון	גרוב אפרו-ביט וקריביק, אנרגיית הופעות
קמאסי וושינגטון	לוס אנג’לס	ג’אז אפי, נשימה רוחנית וגדולה
נוביה גרסייה	לונדון	סקסופון חושני, שורשים קריביים
רוברט גלספר	יוסטון	ניאו-סול, פסנתר והיפ הופ

מה שמשותף לכולם הוא היחס אל ההופעה החיה כאל אירוע חברתי, לא כאל טקס. הקהל הצעיר, שגדל על פלייליסטים ועל מעברים חלקים בין ז’אנרים, מוצא בג’אז החדש בית טבעי.

איך נראית הסצנה הישראלית?

כאן מגיע החלק המפתיע: ישראל היא מעצמת ג’אז קטנה ומשמעותית. הבסיסט אבישי כהן הפך זה מכבר לשם בין-לאומי, עם שילוב של הרמוניות מזרח-תיכוניות, שירה בלדינו וקו בס מרהיב. הפסנתרן שי מאסטרו והחצוצרן אבישי כהן (המנגן, בעל שם זהה) מופיעים על במות היוקרה של העולם ומקליטים לחברות התקליטים הנחשבות בז’אנר.

הצעירים ממשיכים את המסורת: בוגרי בית הספר רימון והאקדמיה למוזיקה בירושלים מזרימים אל הסצנה נגנים שמערבבים ג’אז עם מוזיקה ים-תיכונית, פיוט ואפילו זמר עברי. התוצאה היא צליל ישראלי מובהק — חם, מלודי ולא מתנצל.

איפה שומעים את זה בישראל?

הכתובת הבולטת ביותר היא פסטיבל הג’אז הבין-לאומי באילת, שמארח מדי שנה שילוב של כוכבי חוץ ואמנים מקומיים. לצידו פועלות במות אינטימיות בתל אביב ובירושלים, מועדוני ג’אז קטנים וסדרות קונצרטים שמושכות קהל מגוון — מאנשי מקצוע ותיקים ועד סטודנטים בשנות העשרים לחייהם.

למה דווקא עכשיו?

כמה כוחות פועלים יחד. ראשית, הפלטפורמות הדיגיטליות הפכו את הז’אנר לנגיש: פלייליסט ג’אז לרקע עבודה או ללימוד חושף מיליוני אוזניים לצליל. שנית, הדור הצעיר של הנגנים גדל על תרבות של שיתופי פעולה, ולכן הגבולות בין ג’אז, היפ הופ ואלקטרוניקה מטושטשים באופן טבעי. שלישית, יש רעב אמיתי לחוויה חיה, אורגנית ולא מתוקנת — משהו שהג’אז מספק בשפע.

יש שיטענו שהג’אז מעולם לא נעלם, אלא רק חיכה לרגע הנכון לחזור אל אור הזרקורים. כך או כך, המהפכה הנוכחית מוכיחה שהאלתור — האמנות של הרגע, של ההקשבה ההדדית, של ההפתעה — רחוק מלהיות שריד מן העבר. הוא, ככל הנראה, אחד הדברים החיים ביותר במוזיקה של ימינו.