סיטי פופ: הפופ היפני משנות ה-80 שחוזר לחיים

יש צליל אחד שפתאום נשמע מכל מקום — נוצץ, מלוטש, מלא סקסופונים חמים ובאס פאנקי מתגלגל, ובכל זאת מרגיש חדש לגמרי. זהו סיטי פופ, הז’אנר היפני משנות ה-70 וה 80 שחזר לחיים בעשור האחרון בזכות האינטרנט, והפך לאחת התופעות המוזיקליות המסקרנות של זמננו. מדובר במוזיקה שנוצרה עבור יפן העשירה של תור הזהב הכלכלי, אך מצאה קהל חדש ונלהב דווקא בעידן הסטרימינג — כולל בישראל.

מה זה בעצם סיטי פופ?

המונח סיטי פופ מתאר גל מוזיקלי יפני שפרח בין סוף שנות ה-70 לאמצע שנות ה-80. אמנים כמו טאצורו יאמאשיטה, מריה טאקאוצ’י ואנרי מיזגו את הפופ המערבי עם פאנק, ג’אז, סול ודיסקו, ויצרו פסקול אורבני מבריק שנועד ללוות חיים עירוניים משגשגים: נהיגה על כביש חוף, ערב בבר על גורד שחקים, חופשה מפנקת.

זו מוזיקה של שפע — הפקה עשירה, נגנים מעולים, מלודיות ממכרות ואופטימיות בלתי מתפשרת. בניגוד לפופ המערבי של אותה תקופה, שרבים מכירים, הסיטי פופ נשאר במשך עשורים סוד יפני מקומי כמעט לחלוטין. עד שהגיע האלגוריתם.

איך הרשת החזירה ז’אנר נשכח לחיים?

הסיפור המרתק של הסיטי פופ הוא סיפור של תחייה דיגיטלית. במחצית השנייה של העשור הקודם החל מנוע ההמלצות של יוטיוב להציע למאזינים ברחבי העולם את השיר “פלסטיק לאב” (Plastic Love) של מריה טאקאוצ’י מ-1984. השיר, שכמעט לא זכה להצלחה בזמנו, צבר עשרות מיליוני צפיות והפך לסמל של תופעה שלמה.

ממנו התגלגלה שרשרת שלמה: מאזינים גילו את יאמאשיטה, את אנרי, את מיקי מטסובארה, והחלו לחפור בשוק התקליטים היד-שנייה. במקביל, הז’אנר הזין תת-תרבויות אינטרנטיות כמו וייפורוייב (Vaporwave) ופיוצ’ר פאנק, שדגמו ועיבדו את הצליל היפני הישן לכדי אסתטיקה חדשה של נוסטלגיה דיגיטלית.

היום, קטעי סיטי פופ צצים ברילסים של טיקטוק, בפלייליסטים של “מוזיקה ללימודים” וברקע של סרטוני נהיגת לילה. הגעגוע הקולקטיבי לשנות ה-80 — אותו גל נוסטלגי שהזין גם סדרות כמו “דברים מוזרים” — מצא בסיטי פופ פסקול מושלם.

למה דווקא עכשיו הצליל הזה עובד?

יש בזה הגיון עמוק. אחרי שנים של פופ מינימליסטי, קודר ולעיתים מדוכא, הסיטי פופ מציע בדיוק את ההפך: חמימות, נדיבות מלודית ותחושת רווחה. הוא אינו מבקש להיות אירוני או מדוכדך — הוא פשוט רוצה שתרגישו טוב.

ההפקה האנלוגית העשירה מתחברת גם לטרנד הוויניל המתחזק, שכן הרבה מהקסם של הסיטי פופ טמון בצליל החם של תקליטים מקוריים. תקליטים של יאמאשיטה וטאקאוצ’י הפכו לפריטי אספנות מבוקשים, ומחיריהם בשוק היד-שנייה הרקיעו שחקים.

מדריך מהיר: מאיפה מתחילים?

למי שרוצה להיכנס לעולם הסיטי פופ, הנה נקודות פתיחה מומלצות שהפכו לקלאסיקות של הז’אנר:

אמן/ית	יצירה מומלצת	למה כדאי
מריה טאקאוצ’י	פלסטיק לאב	ההיט שהצית את התחייה כולה
טאצורו יאמאשיטה	Ride On Time	האב הרוחני של הז’אנר
אנרי	Timely!	דיסקו-פופ קליל ומלוטש
מיקי מטסובארה	Mayonaka no Door	בלדה עירונית ממכרת
ג’ונקו אוהאשי	Telephone Number	פאנק חלק ומתנגן

הסיטי פופ מגיע לישראל

גם בשוק הישראלי מורגש הגל. חנויות תקליטים בתל אביב מדווחות על עניין גובר בייבוא יפני, ותקליטי סיטי פופ מקוריים נחשבים לשלל נדיר. במקביל, קהילות מקוונות של חובבי מוזיקה יפנית פורחות ברשתות, ומדי פעם צצות מסיבות ואירועי האזנה ייעודיים שמוקדשים לצליל הזה.

ההתאהבות הישראלית אינה מפתיעה. יש קרבה בין תחושת השפע והאור של הסיטי פופ לבין אהבת הקהל המקומי לפופ מלודי, חם וקצבי. גם הקשר החזק של הישראלים לתרבות היפנית — מאנימה ועד קולינריה — סולל את הדרך.

האם זה טרנד חולף?

קשה לדעת אם הסיטי פופ יישאר בזרם המרכזי או יישאר נחלת חובבים, אבל השפעתו כבר ניכרת. אמנים עכשוויים ברחבי העולם שואבים ממנו השראה, וההפקות הנוצצות של שנות ה-80 חוזרות לאופנה. יותר מכל, הסיטי פופ מלמד אותנו משהו על אופן הצריכה של מוזיקה בעידננו: יצירה שנשכחה במשך עשורים יכולה למצוא חיים שניים, גדולים אף יותר מהראשונים, בלחיצת אלגוריתם אחת.

בסופו של דבר, זו מוזיקה שמזמינה אתכם פשוט לפתוח את החלון, להגביר את הווליום ולתת לצליל החם לקחת אתכם לנסיעת לילה מדומיינת ברחובות טוקיו.