סיטי פופ: הצליל היפני משנות ה-80 חוזר לחיים

מה גורם לצליל שנוצר בטוקיו לפני ארבעים שנה, ונשכח כמעט לחלוטין, לפרוץ שוב אל מיליוני אוזניים ברחבי העולם? התשובה הקצרה: סיטי פופ, ז’אנר הפופ היפני המבריק משנות ה-70 וה-80, חזר לחיים בזכות שילוב נדיר של אלגוריתם יוטיוב, גל נוסטלגיה עולמי והתחדשות הוויניל. בישראל, כמו בכל מקום אחר, יותר ויותר מאזינים מגלים את הצליל הנוצץ הזה — ולא מצליחים להפסיק.

מה זה בעצם סיטי פופ?

סיטי פופ הוא לא ז’אנר במובן המסורתי אלא יותר הלך רוח: מוזיקת פופ יפנית מלוטשת שנולדה בשנות הפריחה הכלכלית של יפן, וספגה השפעות מהסול האמריקאי, מהפאנק, מהג’אז-פיוז’ן ומהבוסה נובה. זהו פסקול של ערים מוארות ניאון, מכוניות מבריקות וחופשות על שפת הים — אופטימיות מלוטשת שנארזה בהפקה עשירה, קווי בס גרובי ומקלדות חמות.

השמות הגדולים של התקופה — טאטסורו ימשיטה (Tatsuro Yamashita), מריה טאקאוצ’י (Mariya Takeuchi), אנרי (Anri) וטאאקו אונו (Taeko Onuki) — היו כוכבי-על ביפן, אך כמעט אנונימיים במערב. הצליל שלהם נחשב באותה תקופה למוזיקה מסחרית, כמעט מובנת מאליה. איש לא שיער שדווקא היא תהפוך לאובססיה של דור שנולד עשרות שנים אחר כך.

איך אלגוריתם יוטיוב החזיר את סיטי פופ לחיים?

הסיפור המכונן של תחיית סיטי פופ קשור לשיר אחד: “פלסטיק לאב” (Plastic Love) של מריה טאקאוצ’י משנת 1984. באמצע העשור הקודם, מנגנון ההמלצות של יוטיוב החל לדחוף את השיר למיליוני משתמשים שמעולם לא חיפשו אותו. סרטון עם תמונת סטילס בודדת של הזמרת צבר עשרות מיליוני צפיות, והפך לנקודת כניסה של דור שלם אל עולם שלא הכיר.

מה שקרה לאחר מכן היה אפקט כדור שלג: מאזינים החלו לצלול לעומק, לגלות אמנים נוספים, ולבנות קהילות ברשתות החברתיות סביב הצליל. האלגוריתם, שנתפס לרוב כמכשול, הפך כאן לארכיאולוג מוזיקלי שחפר ושחזר אוצר תרבותי אבוד.

כשהדיגיטל פוגש את האנלוגי

התחייה הדיגיטלית הולידה גם ביקוש פיזי. במקביל למהפכת הוויניל הכללית, תקליטי סיטי פופ מקוריים הפכו למבוקשים במיוחד. פריטים שנמכרו בעבר בזול בחנויות יד שנייה בטוקיו מוצעים כיום במחירי אספנות מפולפלים, וחנויות תקליטים בכל העולם — כולל בתל אביב — מדווחות על עניין גובר.

הצליל שהפך לתת-תרבות

ההשפעה של סיטי פופ חורגת הרבה מעבר לשירים המקוריים. הצליל הזין תת-ז’אנרים דיגיטליים שלמים, בעיקר את ווייפורווייב (Vaporwave) — סגנון אינטרנטי שדוגם ומעוות מוזיקה משנות ה-80 ליצירת אווירה חלומית ונוסטלגית. אמנים עכשוויים, מכוכבי פופ מערביים ועד יוצרי אינדי, שואבים היום השראה מהגרוב החם והמלוטש הזה.

העניין הזה מתחבר למגמה תרבותית רחבה יותר: הכמיהה לעבר שנתפס פשוט ואופטימי יותר. בעולם רווי חרדה, יש משהו מנחם בצליל שמשדר שפע, ביטחון וזוהר ערב.

אמן	שיר מפתח	שנה משוערת
מריה טאקאוצ’י	פלסטיק לאב	1984
טאטסורו ימשיטה	Ride on Time	1980
אנרי	Windy Summer	1983
טאאקו אונו	4:00 A.M.	1978
מיקי מטסובארה	Stay With Me	1979

למה זה עובד גם על הקהל הישראלי?

למרות מחסום השפה — רוב השירים ביפנית — סיטי פופ מצא אוזן קשבת גם בישראל. הסיבה פשוטה: המוזיקה עצמה תקשורתית ובלתי תלויה במילים. הגרוב, המנגינות והפקה הנקייה מדברים אל כל מי שגדל על פופ מלוטש, בין אם מדובר בשירי הדיסקו של סוף שנות ה-70 ובין אם ברהיטים סינתיים.

עבור מאזינים ישראלים רבים, ההיכרות מתחילה בפלייליסט אקראי או בסרטון ברשת, וממשיכה למסע גילוי שלם. הקהילות המקוונות, שיתופי הפעולה בין חובבים והנגישות של שירותי הזרמת המוזיקה הפכו את הז’אנר לזמין כפי שמעולם לא היה.

מבט קדימה

האם סיטי פופ הוא טרנד חולף או תופעה שנשארת? נראה שהתשובה נוטה לכיוון השני. הז’אנר כבר ביסס לעצמו מעמד של קלאסיקה נשכחת ששבה למרכז הבמה, והשפעתו על יוצרים חדשים מבטיחה שהצליל הזה ימשיך להדהד. בעידן שבו האלגוריתם והנוסטלגיה משתפים פעולה, גם מוזיקה בת ארבעים יכולה להישמע פתאום עדכנית להפליא.